סרטן עור

להיראות קול – להישאר מוגנים

בחום הישראלי קשה שלא ללבוש קצר אבל ככל שהעור חשוף יותר הסיכוי להתפתחות של אחד מסרטני העור עולה. בלוגרית האופנה יאנה דרום עם פתרונות אופנתיים.

שתפו

אנשים שחולים או שהחלימו מסרטן, ולא רק מסרטן העור מסוג מלנומה, מונחים על ידי הרופאים שלהם לא להיחשף לשמש בזמן הטיפולים ולאחריהם – ואלה מודעים ונזהרים. לעומתם, אנשים בריאים נוטים להישמר מפני קרני ה־UV המזיקות רק כשהם בים או בבריכה, אבל שוכחים את הרגעים הקטנים של חשיפה לשמש בקפיצה לסופר, ישיבה בבית קפה או יציאה לריצה, רגעים שמצטברים לכדי נזק מתמשך.

בישראל נדמה שהקיץ נמשך הרבה יותר משלושה חודשים, בטח בשנים האחרונות, ולכן דווקא אצלנו קיים צורך מוגבר להגנה על גופנו מפני נזקי קרינת השמש. מצד שני, כל כך חם שבעונה החמה אנשים נוטים להסתפק בגופייה ובמכנסיים קצרים. טבעי שרובנו לא נרגיש בנוח ללבוש מכנסיים ארוכים בזמן חמסין, אבל חשוב לזכור שמודעות יכולה להציל חיים, ואפילו אפשר ליישב את הניגודים. “אני מאמינה שבן אדם צריך להרגיש טוב עם עצמו”, אומרת יאנה דרום, שבמקביל להיותה בלוגרית אופנה, יזמית ובעלים של ‘יאנה פאשן’, חנויות אופנה לנשים המתמודדות עם סרטן שד,  היא גם מרצה ומחברת רב המכר המדריך לשמחת חיים. 

“אם אנחנו בוחרים מה ללבוש כדי להישמר מפני השמש ומרגישים שזו בחירה חכמה אך לא בהכרח כזו שמחמיאה לנו, יש פתרונות, ואפשר למצוא את האיזון בין הגנה על הגוף לבין להיות שלמים עם הבחירות האופנתיות שלנו”.

יאנה, שהחלימה בעצמה מסרטן השד לפני 12 שנה, גילתה שאין פתרונות לנשים מחלימות בתחום ההלבשה התחתונה ובגדי הים. “הבנתי שאני צריכה לשנות את סגנון הלבוש שלי בצורה שתהיה גם אופנתית וגם תסתיר את ההבדל בין השדיים”, היא אומרת. בעקבות התובנות החדשות, דרום למדה סטיילינג ואופנה, פתחה את העסק שלה ‘יאנה פאשן’ ומעבירה הרצאות לגברים ולנשים בנושא “איך לגדל שמחת חיים” שיצרה בעצמה.

על פי דרום, מומלץ לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו מתלבשים בחודשים החמים ולהבין שהלבוש שלנו הוא גם ביטוי אישי וגם אמצעי הגנה על העור. הנה כמה טיפים על פי דרום לסטייילינג שהוא גם קליל, גם אוורירי וגם מספק הגנה גבוהה לגוף.

סיפור כיסוי

את הידיים והרגליים חשוב לכסות ביום־יום ולבחור במכנסיים ארוכים וחולצות עם שרוולים ארוכים מבדים קלילים, נוחים ואופנתיים. רצוי גם לא ללבוש מחשוף עמוק מדי שיוצר שטח פנים גדול להיווצרות כתמי פיגמנטציה ונקודות חן כתוצאה מחשיפה לשמש. הבחירה העדיפה היא חולצות עם מִפתח עגול ולא רחב, שצמוד יחסית לצוואר. דרום ממליצה לאמץ את שיטת הבצל: הקו המנחה בבניית ההופעה היומית הוא לבישת חלק עליון שאפשר לפשוט כשנכנסים למבנה סגור, ממש כמו שמקלפים את קליפות הבצל. כך לא תישארו בבגדים ארוכים כאשר זה לא הכרחי.

מה בארון?

מבין פרטי הלבוש המומלצים לקיץ בטוח הוא הקימונו, מעין עליונית בעלת שרוולים הרחבים שמאפשר לרוח לצנן את הגוף. בחרו קימונו מבדים קלילים ונושמים וצבעים חיים שיקפיצו כל לוק סטנדרטי. עוד פריט מומלץ הוא חולצה מכופתרת. לא חשוב אם בחרתן בחולצה מכופתרת נשית או כזו שהושאלה מבן הזוג, מדובר בעליונית מצוינת לחודשי הקיץ. הקפידו על גזרה רחבה שהיא ‘לוס’ על הגוף. ניתן לקשור את שולי הבד קרוב לבטן או ללכת על גרסה פתוחה, מבלי לכפתר את החולצה. קיפול קל של השרוולים יוסיף שיק להופעה ויחמיא לגוף.

נסו גם את לוק ה’אוברסייז’, שהפך ליותר ויותר אופנתי בשנים האחרונות. טי שרט או כל חולצה מבד בהיר ונושם שגדולה עליכם בכמה מידות, תעבוד נפלא על מבני גוף שונים. תוכלו לשדך לה מכנסיים צמודים יותר כדי להבליט את הניגודיות או ללכת על לוק שלם של אוברסייז עם מכנסיים רחבים. אגב, מי שמוותר על מכנסיים קצרים כדי להגן על עצמו מהחשיפה לשמש יכול ליהנות משלל גזרות רחבות מבדים רכים ונשפכים שמעניקים תחושה טובה יותר מג’ינס. לחובבות השמלות, בחרו בשמלות מידי או מקסי לא צמודות עם שרוול קצר (לפחות), וספקו הגנה נוספת לאזורים החשופים שלכן באמצעות מריחת קרם הגנה. שמלות מספקות אוורור מקסימלי ותחושה קלילה ונוחה למשך כל היום.

בעונות המעבר, כשמזג האוויר לא ממש חם, אנחנו יותר עטופים ומוגנים. ההמלצה לחודשי המעבר היא שימוש בעליוניות שניתן ללבוש ולפשוט לפי שינויי הטמפרטורות. בין האפשרויות המובילות: ז’קט מחויט ליציאה למשרד, ז’קט ג’ינס ליציאה קלילה מהבית וסווטשירט מגניב מעל חולצה או גופייה למראה ספורטיבי.

מבחן בד

סוג הבד שממנו עשוי הבגד משפיע על מידת ההגנה שלו מפני השמש. מצד אחד, בדים שארוגים בצפיפות, כמו ג’ינס, צמר או בדים מסיבים סינתטיים, מגנים יותר על הגוף מנזקי השמש מאשר בדים שקופים, דקים או כאלו שארוגים ברפיון ומחוררים (הדרך הפשוטה לגלות אם הבגד שלכם מספק הגנה מקרני השמש היא להצמיד אותו לאור ולראות אם הוא חודר דרכו) מצד שני, הבדים החמים האלו ממש לא רלוונטיים לקיץ הישראלי. מה עושים? במקרים כאלו, ההמלצה היא שכל כיסוי עדיף על העדר כיסוי. בחרו בדים נושמים מסיבים טבעיים כמו כותנה, פשתן או משי וודאו שהתחושה על הגוף היא נוחה ולא כבדה. תוכלו ליהנות גם מיתרונות בד ויסקוזה שלא נצמד לגוף. באופן כללי העדיפו גזרות גדולות ממידתכם שלא נדבקות לעור בלחות הגבוהה. זכרו גם שצבעים כהים קולטים יותר חום, ולכן מומלץ לבחור בגוונים בהירים שמחמיאים לגוון העור שלכם – בעיקר בחלק העליון. אם אתם חובבי ים, כדאי לבחור בבגד ים עם שרוולים ארוכים מבד מסנן קרינה. הקפידו על כובע רחב שוליים בחוף ובכל יציאה מהבית. ולא לשכוח להימרח היטב בקרם הגנה.

יאנה דרום יזמית מרצה ומחברת רב המכר “המדריך לשמחת חיים”: לעמוד האינסטגרם | לעמוד הפייסבוק

התכנים המופיעים בעמוד זה נכתבו על ידי הכותבת על פי דעתה ונסיונה ואינם בגדר עצה רפואית, המלצה לטיפול רפואי, תחליף לשיקול דעת הרפואי או תחליף להתייעצות עם מומחה על בסיס אישי ופרטני. שירות לציבור, מוגש מטעם חברת MSD.
IL-NON-00756

סרטן עור

סימני דרך: על צלקות המלנומה

צלקת המלנומה שנותרת לאחר הסרת הגידול מהגוף מעידה על המסע שעבר המטופל מרגע האבחנה וגם על הדילמות והאתגרים העתידיים לבוא בעקבותיה. ליאת שיש־מרקוביץ, פסיכולוגית רפואית מומחית, על ההתמודדות הרגשית של חולי מלנומה לאחר הניתוח.

שתפו

כל מטופל מגיע עם הסיפור האישי שלו, ההתמודדות הייחודית עם הסרטן שעימו הוא מתמודד כרגע או שהחלים ממנו ועם הצלקת או הצלקות שנותרו. עוד לפני הניתוח שומעים בחדר הטיפולים מגוון תגובות שנעות בין: “לא אכפת לי מהצלקת, שהסרטן הזה רק יהיה כבר בחוץ” או “הכי חשוב לי שלא תישאר צלקת”. לרוב כשכבר אין  סכנה ממשית לחיים והם לכאורה חזרו לשגרה, שאלות הקשורות לאיכות החיים מתחילות לצוף. אלה כוללות  עיסוק במה שעבר על האדם וגופו, מקומה של המחלה בחייו, שאלות על דימוי עצמי ועל דימוי הגוף, ואיך ממשיכים הלאה עם מה שהיה ועם מה שנשאר. הנה כמה היבטים שעולים ביחס לצלקת.

לכל צלקת יש סיפור משלה. כל צלקת היא הזיכרון שהיא מעוררת והחוויה הרגשית שנבנתה סביבה. זו יכולה להיות הפעם ההיא, כשהיית בן שמונה וקפצת ממגלשה כי רצית להראות לכולם כמה אתה אמיץ. זה יכול להיות סיפור מהטיול בצפון בכיתה י”ב כשירדתם בנחל והחלקת – ואיזו פדיחה זו הייתה מול כולם. האירוע היה ונגמר והצלקת נותרה כעדות חיה למה שהתרחש. ומה על הצלקת של המלנומה? אותו גידול סרטני שהוסר מהגוף בניתוח, אבל הותיר אחריו סימן: סימן גדול או קטן, גלוי או סמוי, מגרד ומציק או שאינו מורגש. את הצלקת אפשר יהיה אולי להקטין או לטשטש, אבל לא בהכרח להעלים מהגוף. לא אותה ולא את הסרטן שגרם לה מלכתחילה.

“בכל פעם שאני רואה את הצלקת אני נזכרת, אני לא יכולה לשכוח”

הצלקת משאירה את החוויה ואת הפגיעות שנלוות לה במודעות. בכל פעם שאני מסתכלת במראה, מתקלחת או מתלבשת אני נזכרת בסרטן שהיה לי, בתקופה הלא פשוטה שעברתי, כמו עננה שמרחפת מעל כל הזמן. מתעוררים פחדים שקשורים לחוסר שליטה, האם זה יחזור? האם יהיו עוד נגעים? או אולי – כשאני רואה את הצלקת אני נזכר שאני בריא עכשיו לעומת איפה שהייתי קודם? “אני בריא עם קבלות”. הסרטן כבר לא בגוף שלי, הצלקת היא ביטוי לחוסן שלי וליכולת שלי לעבור תקופות קשות. הזיכרון שעולה אל מול הצלקת ומידת המצוקה שמתעוררת קשורה גם לזמן שעבר, ליכולת לתפוס מרחק ולמידת העיבוד שעשה האדם לחוויה שעבר.

“אני שמח שהסרטן בחוץ, אבל אני מתבייש בצלקת”

 מחלת הסרטן יוצרת שינויים פנימיים בחיים ובזהות במעבר מבריא לחולה ובחזרה, בתוכניות לעתיד ובקשרים המשפחתיים. הניתוח להסרת המלנומה יוצר גם שינוי חיצוני פיזי בגוף שגם אליו, כתלות במיקומו וביחס של האדם לאיבר המצולק, צריך להתרגל ולהסתגל. ולא. לא רק הצלקות שבפנים או במקומות גלויים הן אלו שמעוררות מצוקה. אנשים מספרים על מצוקה, בושה, הימנעות מחשיפה וקשיים ביצירת אינטימיות, גם אם הצלקות הן במקום נסתר.

“הצלקת מושכת תשומת לב”

העובדה שהצלקת חיצונית ובולטת מעוררת מבטים ושאלות מהסביבה. מצד אחד אנשים מספרים שהצלקת מנכיחה ומזכירה גם לסובבים אותם את זה שהם חלו, שהם עברו ואולי עודם עוברים טיפולים רפואיים, בדיקות ומעקבים שסביר להניח שהם עוד מתמודדים עם פחדים למרות שהגידול הוסר. הצלקת יכולה לפתוח שיח קרוב על מה שהאדם חווה, וזו חוויה מאד משמעותית לאדם שאף על פי ש”זהו נגמר, אפשר לחזור לשגרה”, עדיין יש התייחסות והכרה למה שעבר עליו.

מצד שני אנשים מדברים גם על חודרנות ואיבוד שליטה על הפרטיות שלהם, הכול גלוי – ‘על השולחן’. הם נשאלים שאלות ברגעים לא צפויים, כשהם לא רוצים כרגע או בכלל לענות עליהן. כל שאלה כזו מעוררת מחדש את הזיכרון. העובדה שהאדם לא הוא זה שבחר אם ומתי להעלות את הנושא יכולה להיות מציפה מאוד. לוקח זמן עד שמוצאים את הדרך להתייחס לשאלות מהסוג הזה. אנשים מספרים על הקונפליקט שמתחולל בתוכם (וגם מושמע לא מעט  בסביבה) ברוח של: “זו רק צלקת, החלמת מסרטן ודווקא מהצלקת אתה עושה סיפור?”

אלא שהצלקת לפעמים היא הסיפור – סיפור שמסופר על הגוף וחושף את מה שעבר על האדם, מזכיר לו את שרצה או לא רצה לשכוח, את שרצה או לא רצה להשמיע. והשאלה היא איזה מקום נותנים לסיפור הזה על הבמה של חיינו, איך מספרים אותו, ועד כמה הוא מפריע לנו לתפקד ולחיות חיים מלאים. מה יאפשר לנו לחיות בשלום עם עצמנו, עם הדברים בנו שאנחנו אוהבים ובעיקר עם אלו שלא? הפתרון טמון ברעיון של קצת להסתכל, אבל גם קצת לא להסתכל על עצמנו. הצלקת אולי מושכת את המבט, אבל חשוב מאד לזכור גם להרחיב את המבט ממנה והלאה.

---

התכנים המופיעים בעמוד זה נכתבו על ידי הכותבת על פי דעתה ונסיונה ואינם בגדר עצה רפואית, המלצה לטיפול רפואי, תחליף לשיקול דעת הרפואי או תחליף להתייעצות עם מומחה על בסיס אישי ופרטני. מוגש כשירות לציבור מטעם חברת MSD.
IL-NON-00735

---

סרטן עור

מנכ”לית העמותה שקוראת לכולנו – עשו הכול כדי לא להיכנס לסטטיסטיקה

המחלה הממארת הנפוצה ביותר בישראל היא סרטן העור. ענבל כהן־תובל, על הפעילות להעלאת המודעות, התמיכה בחולים בימי המלחמה וגם הרגע שבו פגשה את המחלה במקום הכי קרוב אליה.

שתפו

בישראל מאובחנים בכל חודש אלף חולים וחולות חדשים עם סרטן עור על סוגיו השונים, מחלה שב־90% מהמקרים נוצרת כתוצאה מחשיפה לא מבוקרת לשמש, כך מספרת ענבל כהן־תובל, מנכ”לית העמותה הישראלית לסרטן העור. העמותה, שהוקמה לפני כתשע שנים, מספקת בית חם לחולי מלנומה וסרטני עור אחרים. “העמותה הוקמה על ידי חדווה גונן, ביוכימיאית שעבדה במעבדות המחקר של פרופסור אהרון צ’חנובר, וחלתה במלנומה בשלב ארבע. כשחלתה נאמר לה שיש לה כמה חודשים לחיות, אלא שחדווה עוד איתנו, פועלת בכל המרץ”, מספרת כהן־תובל. “העמותה עוסקת בתמיכה לחולים ולחולות, במתן מענה ומידע ובשינוי מדיניות שקשורה בסרטן העור”.

איך משנים מדיניות?

“המטרה היא להעלות את המודעות למחלה ולהתנהלות נכונה למניעה. בניגוד למחלות אחרות, את המחלה הזו אפשר למנוע. 90% מהחולים חולים בגלל חשיפה לא מבוקרת לשמש, וזה משהו שאנחנו יכולים לשנות אותו אם הוא יתנהל נכון. בשנתיים האחרונות אנחנו מקדמים עם משרד הבריאות את התוכנית הלאומית למניעת סרטן העור, אנחנו מקיימים ימי מודעות בחברות וארגונים שונים, פיתחנו לומדה בשיתוף המוסד לבטיחות וגיהות עבור עובדים החשופים לשמש, אנחנו מקיימים הרצאות בכל הארץ וגם תוכנית בשם ‘בדיקה ניידת’, שבה אנחנו מגיעים לחברות ולארגונים בליווי רופא או רופאת עור שבה העובדות.ים עוברות.ים בדיקת עור מקיפה של הגוף. רובם של האנשים שאנחנו מגיעים אליהם מסתכלים עלינו בשוק ולא יודעים על קיומה של בדיקה כזו, ובסופו של דבר למעלה מ־20% מאלו שנבדקו מופנים להמשך טיפול”.

זה מפתיע לאור העובדה שאנחנו חיים במדינה שטופת שמש. נדמה שאמורה להיות מודעות גבוהה יותר בארץ.

“הבעיה היא שעבור רבים מאיתנו, שמש או סרטן עור מתקשרים לים, ושם זה מתחיל ונגמר. אנחנו לא מסתכלים על שאר הדברים. רוב האנשים לא נבדקים לפני שהם יוצאים לטיולים ממושכים, הורים לא מורחים את הילדים בבוקר לפני שהם יוצאים לבית הספר ולא מנחים אותם להימרח כל שעתיים. אנשים לא נמרחים כשהם יושבים ברכב, ובסוף אנחנו רואים את נזקי השמש שיש בנהגים. מצד אחד אנחנו נמצאים באזור שטוף שמש ומצד שני, חיים כאן אנשים שעלו ממדינות מרחבי העולם, הרבה מהם בעלי עור בהיר מאוד, ולכן אנחנו צריכים להתנהל אחרת לעומת השכנות שלנו. לאלו מתווספים גם גורמים אחרים, כמו למשל טרנד של טיקטוק שהופיע לאחרונה שבו בני נוער בודקים באתר השירות המטאורולוגי את אינדקס הקרינה, שנועד כמובן לסייע לנו להבין מתי לא לצאת מהבית, אלא שהם בודקים מהן השעות שבהם יצליחו להשתזף יותר בזמן קצר יותר. בסופו של דבר ב־90% מהמקרים המחלה נגרמת מחשיפה לא מבוקרת לשמש. בכל פעם שאני נחשפת לשמש, העור שלי משנה את צבעו וזה אומר שהוא נמצא במתקפה. הוא זיהה שמישהו מתקיף אותו הוא מנסה להגן על עצמו דרך כך שהוא כאילו עוטה עליו מעין ‘שריון’. אלא שכמו במלחמה, העור נעשה מותש ממלחמה למלחמה. בסוף מספיקים שלוש או ארבע פעמים שבהם אנחנו ‘נשרפים’ בגלל חשיפה לא מבוקרת לשמש כדי שנכנס לסטטיסטיקה”.

כשצחוק הגורל מכה

כהן־תובל, עוד מעט בת 42, מתגוררת בצור יצחק ואימא לשלושה ילדים, החלה לנהל את העמותה הישראלית לסרטן העור לפני מספר שנים. כשנה וחצי לתוך התפקיד גילתה להפתעתה כי לא אחר מאשר אביה חלה בסרטן העור. “לקח לנו הרבה זמן להבין מה יש לו. זה התחיל בתקופת הקורונה. הוא התלונן על כאבים חזקים מאחורי הראש באזור העורף והופיעה שם נפיחות. חשבנו שאולי הוא פיתח רגישות לגומיות של המסכות שכולנו נדרשנו להן אז. הכאב כל כך הפריע לו עד כדי כל שהוא לא הצליח לישון בלילה, אבל גם אחרי שהקפיד במשך שעות וימים לא לענוד את המסכה, הכאבים לא עברו. הוא התחיל בסדרת בדיקות, עבר מרופא לרופא, וכל אחד אמר שזו דלקת אחרת ונתן לו אנטיביוטיקה. במשך חודש וחצי הוא לקח 3–4 סבבים של אנטיביוטיקה. בשלב הזה משהו נראה היה לי לא תקין. הדעה הרווחת בציבור שסרטן זה לא כואב, ואם זה כואב לך זה כנראה לא סרטן. אבל בתור מי שנמצאת בתחום, אני יודעת שזה לא נכון. כל הזמן הזה קינן בי הרעיון שאם כל האנטיביוטיקה בעולם לא מצליחה לעצור את זה אז זה לא דלקת, ויש שם כנראה משהו עמוק יותר. התחלתי לחשוב שזה גידול והחלטתי לשלוח אותו לאונקולוג מומחה ראש צוואר. בבוקר שבו הגיעה הביופסיה הייתי אמורה לצאת לפגישות הראשונות שלי בכנסת לגבי התוכנית הלאומית. אני לא אשכח את היום הזה. כבר עמדתי לצאת מהבית ואימא שלי התקשרה אליי ואמרה לי שזה סרטן. ביקשתי ממנה שמייד תשלח לי את הסיכום הרפואי כדי שאוכל כמה שיותר מהר להבין במה מדובר ואדע לאיזה מהקולגות שלי לפנות. בינתיים כבר התקשרתי לחברה שתחבר אותי לעמותה של גידולי מוח ובאותו הזמן קיבלתי בוואטסאפ את הצילום מאימא שלי, ואני רואה שכתוב בסיכום Squamous Cell Carcinoma, סרטן העור של תאי הקשקש, ואני לא הבנתי מי צוחק עליי ולמה”.

העובדה שיש לך את הידע והכלים איך להתמודד עם המחלה הזו עזרו לך להתמודד עם הבשורה?

“מצד אחד, ידעתי מה לעשות ולא הייתי צריכה להתחיל לחפש מישהו שיכווין אותנו, מצד שני המצב שלו היה גרוע מאוד, וכשישבתי מול הרופא והוא אמר שהסרטן לא נתיח, כי הסרטן מפושט והאזור בעייתי מאוד, הבנתי שזה אומר שיש רק אופציה טיפולית אחת. הבנתי את מה שההורים שלי לא כל כך הבינו, שזה הזמן להתחיל להתפלל שהטיפול יצליח. ש־50% אומנם מחלימים אבל יש 50% אחרים שעבורם אין עוד אופציה. למזלנו הטיפול השפיע והיום הוא כבר שנתיים בטיפול”.

הסיפור של אבא שלך השפיע על הדרך שבה את מנהלת את העמותה?

“מאז שאבא שלי חלה אני חובשת שני כובעים, מצד אחד מנכ”לית העמותה ומצד שני כמטפלת בבן משפחה (Care Giver; בני משפחה המטפלים בבני משפחה חולים). הצורך לתמוך באבא שלי ולראות את ההתמודדות של אימא שלי שפך אור אחר על הנושא הזה, ובסופו של דבר זה חיזק את הפעילויות של העמותה לכיוונים מסוימים ואנחנו הולכים ומתמקצעים יותר ויותר בעולמות האלו, למשל יש לנו תוכנית של מלוות ומלווים, שהם למעשה חולות וחולים שהחלימו ועברו הכשרה מדויקת וספציפית לליווי של חולות וחולים חדשים”.

להתמודד עם סרטן בזמן מלחמה

אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה שפוקדת אותנו כבר שבועות ארוכים הביאו להתמודדויות חדשות בעמותה. “בהתחלה נראה היה שכולם לקחו צעד אחורה. אם עד אז השיח שלנו עם המטופלים מול העמותה ובתוך הקהילות השונות היה עירני מאוד, בשלושה השבועות הראשונים נראה היה שנכנסו למעין קפאון. כשהבנו שמשהו קורה והמטופלים לא יוצרים קשר איתנו, התחלנו לדאוג”

ממה דאגתם?

“דאגנו שאנשים לא מגיעים לקבל את הטיפול שלהם. התחלנו להרים טלפונים לבתי החולים כדי לבדוק מה קורה שם, והבנו שמה שדאגנו שיקרה קרה. באופן גורף אנשים במשך שלושה שבועות לא יצאו מהבית. התחושה הכללית הייתה הרבה יותר הישרדותית. אנשים אמרו לעצמם ‘אוקי, אז יש לי סרטן, אבל יש מצב שבעוד חמש דקות אני מת, אז למה להתעסק בזה?’. בשלושת השבועות האלו התחלנו בעבודה אינטנסיבית מאוד לפנות בכל פלטפורמה אפשרית למטופלים כשהמסר הוא – אנחנו פה, אנחנו מחכים לכם, בבתי החולים מחכים לכם, פנו אלינו. ואחרי שלושה שבועות הם באמת התחילו לחזור, ומהרגע הזה הכול היה קשה יותר. המצבים הרגשיים היו הרבה יותר חמורים, המעטפת המשפחתית החלה להיסדק, היו מטופלים שפונו מבתיהם, והדברים האלו השפיעו עליהם מאוד”.

המסר של כהן־תובל, ‘אנחנו כאן’ מופנה למטופלים לא רק בימי מלחמה אלא 365 ימים בשנה. “לנפש שלנו יש כוח גדול מאוד בהחלמה. בן אדם, מעבר לטיפול רפואי שהוא מקבל, צריך להרגיש שיש מי שמקשיב לו, שיש מי שרואה אותו, הוא צריך להבין את הדברים שעוברים עליו ושהוא בעצמו מבין את הסימפטומים ושיש מענה לסימפטומים שחלים עליו, כל הדברים האלו הם האל”ף בי”ת שלנו בעמותה. אנחנו רואים את המטופלים, אנחנו האוזן הקשבת שלהם ואנחנו מספקים להם גם את כל המידע שהם צריכים – לדעת מה יש להם, לדעת מה האופציות הטיפוליות שלהם ולשלוט בניהול המחלה שלהם. זה נותן להם הרבה כוח להמשיך. אני מבקשת מהמטופלים, פנו אלינו, אנחנו פה כדי לצעוד אתכם בדרך הזאת יד ביד עד ההחלמה ולעזור לכם בכל מה שצריך בדרך. יש לנו את הידע, יש לנו את הניסיון, יש לנו את המקצועיות”.

התכנים המופיעים בעמוד זה נכתבו על ידי הכותבת על פי דעתה ונסיונה ואינם בגדר עצה רפואית, המלצה לטיפול רפואי, תחליף לשיקול דעת הרפואי או תחליף להתייעצות עם מומחה על בסיס אישי ופרטני. מוגש כשירות לציבור מטעם חברת MSD.