סרטן ריאות

צועדים יד ביד – התפקיד שלי כמלווה במסע של אבא

מהרגע שאובחן אביה של ר' בסרטן ריאה, היא נכנסה לתפקיד המלווה (caregiver) וכבר שנתיים שהיא עושה זאת באהבה גדולה ומסירות אין קץ.

שתפו

עם הזמן הבנתי שכמלווה, את כל הזמן נושאת את הדבר הזה איתך, אבל גם הבנתי שלצד הקושי הרגשי חייבים להמשיך ולפעול”. את ר’, שאביה חלה בסרטן ריאה, פגשנו לשיחה אינטימית על השינויים שחלו בחייה מאז שקיבלה על עצמה תפקיד חדש במשפחה: מלווה (caregiver). בריאיון אחד על אחד היא משתפת במשימות שלקחה על כתפיה, על הליווי לטיפולים, היחסים עם אבא ואימא, הרצון לעזור אבל גם לדעת מתי לקחת צעד אחורה, והכול מתוך אהבה גדולה ומסירות אין קץ.

את המחלה של אבא, היום בן 84, גילינו לפני שנתיים לגמרי במקרה, והיה שם הרבה מזל. באחד הימים הוא יצא מהבית לזרוק את הזבל, מעד ונפל, והחל לסבול מכאב בצד החזה. הוא לא מיהר לשתף איש אבל היה ברור שמשהו הפריע לו. כעבור מספר ימים כשהכאב לא עבר, חשדנו שאולי שבר צלע והתעקשנו שייגש לצילום. אומנם שבר לא נמצא באזור הכאוב אבל בצד השני הופיע ממצא, שלאחר סדרת בדיקות התגלה כסרטני.

“התחושה הייתה של חוסר שליטה ופחד מהלא־נודע”

באותו יום בדיוק חגגתי עם בן זוגי יום נישואין והיינו אמורים לצאת להצגה. התלבטתי אם להמשיך בתוכניות או לא, ואף שבסוף החלטנו ללכת, במשך כל ההצגה הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. עם הזמן הבנתי שכמלווה, אתה כל הזמן נושא את הדבר הזה איתך, אבל גם הבנתי שלצד הקושי הרגשי החיים ממשיכים. משם התחיל המסע שלנו.

לפנינו היו עוד בדיקות שונות שיש לעבור, ביופסיות והדמיות והבנו שכל תוצאה תהיה קריטית לאופי המסע שמצפה לנו. התחושה הייתה של חוסר שליטה ופחד מהלא־נודע וכי עלינו להבין מול מה אנחנו מתמודדים. גם היום כשאנחנו כבר יודעים מהם הממצאים והדברים יותר ברורים, עדיין בכל שלב ושלב אני לומדת מחדש מה המשמעות של כל הליך, בדיקה או טיפול, ומשתדלת להסביר אותם להוריי ולשוחח איתם על כך. אני מרגישה שהשיתוף שלהם בידע ובקבלת ההחלטות עוזר לכולנו בהתמודדות טובה יותר.

“מה הצעד הבא? אי הוודאות ממשיכה ללוות אותנו לכל אורך המסע”

די מהר הגענו לאבחון: סרטן ריאה. הגידול נמצא בשתי הריאות אבל לא היה מפושט מעבר לכך. על אף שהאיבחון היה מקרי, הוא לא הפתיע אותנו מאוד, המחלה הגיעה אחרי שנים של עישון סיגריות… הרגל מגונה שאבא נסה להיפטר ממנו ורק שלוש שנים לפני שאובחן במחלה הוא השתתף בסדנת גמילה מעישון שלא צלחה. גם אנחנו וגם הצוות הרפואי ניסינו לעודד אותו להפסיק לעשן,  זה לא עזר. לפעמים עלינו לדעת לקבל כי ישנם דברים שהם אינם בשליטתך.

בהחלטה על תוכנית הטיפול, ניתוח לא נלקח בחשבון בשל גילו המתקדם של אבי ונבחר טיפול תרופתי משולב. אחרי כל שלב טיפול נדרש מעקב. עם הזמן מצאתי שזה החלק המאתגר ביותר, ההמתנה לבדיקות, לתשובות כדי להבין איפה אנחנו עומדים. האם המצב משתפר? או שחלילה הגידול גדל? ואם כן, מה הצעד הבא? אי הוודאות ממשיכה ללוות אותנו לכל אורך המסע, וגם בימים אלה אנחנו בשלב שבו אנו ממתינים לתוצאות הבדיקה האחרונה, בתקווה לגלות שאנו נמצאים במגמת שיפור.

“הבנתי שתפקידי הוא לשמור על המעטפת”

לתפקיד החדש שלנו כמלוות לאבא נכנסנו אמי ואני במהרה. הבנתי שתפקידי הוא לשמור על המעטפת, ללמוד ולאסוף כמה שיותר ידע ולתקשר זאת להוריי, לתווך להם את השיחות והבדיקות שמתקבלות מהצוות הרפואי לקראת השלב הבא ולנסות לחזק עד כמה שאפשר. כבר בתחילת הדרך נדרשנו להרבה מאוד לוגיסטיקה. לקחתי את המשימה על כתפיי -זה אומר בין היתר לדאוג לקביעת התורים, לתיאומי הבדיקות, למילוי הטפסים הנכונים וכהנה וכהנה. אני מרגישה כי כשאני מורידה מהוריי את העומס הלוגיסטי, אני מאפשרת להם לקבל את השקט הנפשי שהם זקוקים לו. כיום השגרה היומית שלי נראית אחרת מבעבר, והרבה פעמים אני נדרשת להתאים אותה לתפקיד החדש שלי  כמלווה. כיוון שאני עצמאית ועובדת בתחום מערכות מידע, אני יכולה להשלים עבודה בלילות. למזלי זכיתי במשפחה שמגבה אותי כל הזמן, כך שאני יכולה להתפנות להוריי. אני מרגישה שאם אני לא אהיה שם עבורם, לא יהיה מי שיעשה את זה.

“‘אני בסדר גמור”, אבא אומר לנו, ‘אל תדאגו כל כך הרבה'”

בשלב מסוים של הטיפולים אבא נדרש לסט של הקרנות, דבר שלא הלהיב אותו במיוחד. אחד מהמאפיינים של סרטן הריאה בשלבים שבהם המחלה לא מתקדמת מאוד היא שאין כאב, ומבחינת אבי, כל עוד הוא מרגיש טוב, הוא מעדיף להימנע ממשהו שעשוי להביא לסבל. למעשה, אמי ואני הן אלו שדואגות כל הזמן שיקפיד על הטיפול, יגיע לביקורת אצל הרופאים ולבדיקות השונות. מבחינת אבי, אם הוא מרגיש טוב ואינו כאוב, אין לו צורך בכל כך הרבה בדיקות – ‘תראו בן כמה אני, אני בסדר גמור’, הוא אומר לנו, ‘אל תדאגו כל כך הרבה’. אבל כשהוא מבין מה המשמעות של כל בדיקה או טיפול, כשהוא רואה שיש אופק לדברים, שיש תוכנית עבודה עם התחלה, אמצע וסוף, הוא מתרצה. אבי איש חזק וגם את הטיפולים האלו עבר בהצלחה.

“ניסיון החיים לימד אותי להיות קשובה יותר”

כשנכנסים לכזה מסע, ארוך, לא נודע ועם הרבה תהפוכות בדרך, חשוב קודם כל לדעת להקשיב למי שעובר את המסע הזה הלכה למעשה או למי שכבר עבר את הבדיקות והטיפולים בעצמו. לפעמים נדמה לי שאם הגילוי היה קורה כשהייתי צעירה יותר, אולי הייתי חושבת שכל התשובות כבר בידיי, אבל דווקא היום, כבוגרת ואם לילדים בוגרים, ניסיון החיים לימד אותי להיות קשובה יותר, להבין מהוריי למה הם זקוקים ולעזור להתאים עבורם את הדרך. למזלי הרב הוריי הם אנשים עצמאיים, וההחלטה איך לעשות את הדברים היא קודם כל שלהם. אני מאוד גאה בהם שהם לא מוותרים על עצמם, הם ממשיכים את השגרה שלהם – משיכים לעשות קניות לבד, ללכת לסידורים ובעצם רואים במחלה של אבא כעוד משימה שיש להתמודד איתה.

“לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולא לחכות למישהו שיוביל או ינהל אותי”

מה שלמדתי מהמסע שלי הוא שתפקיד המלווה יכול לתפוס כל אחד בתקופות חיים שונות, אנחנו לא בוחרים בזה, אבל כדי להיות מסוגלים לסייע לבן או לבת המשפחה ולהביא לתועלת בטיפול, מה שעוזר לי הוא כמה שיותר להיחשף למידע הקיים, לדעת לשאול את השאלות הנכונות ולא לחכות למישהו שיוביל או ינהל אותי. חשוב לי תמיד לקחת יוזמה, להתעקש לקבל הסבר על כל פרוצדורה, בדיקה או טיפול, וברגישות וסובלנות לתקשר את המידע להוריי ולעזור לאבא בדרך שבה בחר, להיות שם עבורו לכל דבר. חשוב לזכור שלצד ההתמודדות של המטופל, גם למלווה מסע משלו, חשוב שיהיה מודע לתהליך שהוא עובר ויטפל בעצמו כדי שיוכל להיות מספיק חזק עבור אחרים.

ולא לשכוח – תמיד עוזר לגייס הומור ואופטימיות שיעזרו לנו להסתכל על חצי הכוס המלאה.

התכנים המופיעים בעמוד זה נכתבו על ידי הכותבת על פי דעתה ונסיונה ואינם בגדר עצה רפואית, המלצה לטיפול רפואי, תחליף לשיקול דעת הרפואי או תחליף להתייעצות עם מומחה על בסיס אישי ופרטני. מוגש כשירות לציבור מטעם חברת MSD.
IL-NON-00760

סרטן שד

מקבוצת פייסבוק לקהילה של אלפי חברות משפיעות

ראיון משותף עם מנכ"ליות עמותת גמאני – העמותה הישראלית לסרטנים נשיים, סיפור על קהילה מעצימה ומסען של שתי נשים מעוררות השראה.

שתפו

קהילת ‘גמאני חליתי בסרטן השד’ הוקמה ב-2010 על ידי אורטל דרי אמיר ז”ל, שחלתה בסרטן השד והרגישה לבד. היא החליטה להקים קהילה סגורה בפייסבוק ותוך שבועות ספורים הצטרפו אליה עשרות נשים. יחד עם מיכל כהן מלמד ז”ל הן חלמו והביאו את חזונן לקהילה, שבט של נשים המהווה מארג של תמיכה אחת בשנייה. כיום העמותה מונה אלפי נשים מתמודדות ומחלימות. אלפי נשים שמוצאות בתוכה אוזן קשבת ותמיכה. ביקשנו מיפית אלפרסון אלמליח ושרית צאיג, מנכ”ליות העמותה, לשתף אותנו במסע האישי שהוביל אותן לתפקיד ולשתף בעשייה והשליחות של העמותה.

“ב־2015 גיליתי שאני מתמודדת עם סרטן שד. תוך שבוע מהגילוי כבר הצטרפתי לקהילת ‘גם אני חליתי בסרטן שד’ ומצאתי שם הון נשי מחבק של שותפות גורל”, מספרת יפית, שלצד עבודתה כמומחית תחום חינוך מיוחד פועלת בהתנדבות כמנכ”לית שותפה בעמותת ‘גמאני’. יפית מתגוררת בהוד השרון והיא אם לארבעה ילדים, “שלושה מהם חיילים, אחד היה בעזה, אחד במילואים בצפון. המצב קשוח”, היא מספרת, אך נראה שהדרמות שזימנו לה החיים כבר הכינו אותה להתמודד גם עם המצבים הקשוחים ביותר. “בערך שמונה חודשים לפני האבחון גיליתי שאני נשאית של BRCA. מבחינתי זה היה נורא ואיום, ואז הבנתי שזה יכול היה להיות נורא יותר. בהתחלה נדמה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלך, ואת יכולה לשקוע לשם. אבל אחרי שעיכלתי ועיבדתי את המצב, הבנתי שאני אעשה כל מה שאוכל כדי לעשות מהלימון לימונדה; החלטתי שאהיה מדויקת לעצמי, שאלמד תוך כדי תנועה מה נכון לי, מה מתאים לי ומה לא, ושאני לא מתכוונת לוותר על שום חלום שלי, אלא פשוט להתאים את הדברים למצב החדש שנקלעתי לתוכו”. וכך החליטה שהיא ממשיכה לעבוד תוך כדי הטיפולים, לא מוותרת על יציאות ובילויים ובעיקר הקיפה את עצמה בחברות ובמשפחה ולא ויתרה גם על ספורט. “הבנתי שהאור נמצא לא רק בקצה המנהרה אלא גם לאורכה, והראייה הזו היא המקום שלי ללוות נשים אחרות, ולהראות להן שהן לא לבד”.

שבועיים לאחר שהצטרפה לאותה קבוצת פייסבוק, כבר התחילה ללוות בעצמה נשים נוספות המתמודדות עם סרטן שד. “נכנסתי לעולם הזה שלא ידעתי עליו כלום, וכל שאלה ששאלתי בקהילה קיבלתי עליה תשובות, ואם זה היה בתוך הקהילה או בעמוד פייסבוק הפרטי, הפכתי להיות פעילה מאוד. תיעדתי את התהליך שלי בבלוג ופרסמתי אותו בקהילה והיו המון תגובות חיוביות של נשים שהטקסטים שכתבתי עזרו להן. כבר אחרי ארבעה טיפולים ליוויתי מטופלות שרק התחילו את המסע שלהן. בהמשך הפכתי להיות רכזת של אזור המרכז והובלתי בעצמי מיזמים של הקהילה. לפני קצת יותר משנתיים, אחרי שהפכתי למנהלת הקהילה יחד עם שותפתי שרית צאיג, החלטנו להפוך את הקהילה לעמותה. לניהול העמותה שותפה יחד איתנו מיה אנטמן, שהיא רכזת של אזור הצפון”.

שרית צאיג, נשואה באושר ואימא לשלוש בנות, מספרת שהתחילה את המסע האישי שלה בגילוי המחלה בדצמבר 2009. “בנוסף לעשייה שלי כמנהלת העמותה, אני גם עובדת במשרה מלאה בתחום הביטוח. כל מי שבתחום הזה יודע שחודש דצמבר הוא העמוס  ביותר בשנה. צריכים להספיק המון ואין זמן לכלום מלבד עבודה. בוקר אחד התעוררתי והרגשתי גוש בשד בזמן שהתקלחתי. שיתפתי חברה בגילוי הגוש ואמרתי לה שכרגע אין לי זמן לבדוק את זה ואני אמתין לסיום התקופה העמוסה. היא כמובן לא הסכימה והודיעה לי שזה לא סובל דיחוי וממש דחקה בי לגשת ולהיבדק”, היא מספרת ומוסיפה כי הסיכון במקרה שלה היה גבוה יותר בשל רקע משפחתי, דודתה נפטרה מהמחלה. לאחר בדיקה ראשונית של מישוש השד נשלחה לבדיקות ממוגרפיה ואולטרסאונד וכמה ימים לאחר מכן כבר הגיעו התוצאות. “מהמרפאה ביקשו שאגיע אליהם וזה נשמע היה לי מוזר, ולכן ביקשתי מחברה ומבעלי שיצטרפו אליי, אך אחרי שנמסרו התשובות וביקשו שאפגש עם מתאמת שד, העדפתי שבעלי לא יצטרף הפעם. באותה נקודת זמן חלפה שנה וחצי לאחר פטירת אחותו מסרטן השד והרגשתי שזה לא הדבר הנכון עבורו. נכנסתי למתאמת שד והמילים הראשונות שיצאו ממני היו ‘אוקיי, הבנתי יש לי סרטן. מה עושים עכשיו הכי מהר שאפשר?’ רציתי להתחיל לטפל במיידי ולא לחכות רגע אחד מיותר. משם המשכתי לביופסיה וכעבור כשבוע הגיעו התוצאות לסוג הגידול”.

שרית נדרשה לעבור ניתוח להוצאת הגוש שלאחריו הופנתה לרופאה אונקולוגית והופתעה למצוא שזו אותה רופאה שטיפלה גם בדודתה. “היא זו ששיתפה אותי לראשונה שדודה שלי הייתה נשאית של גן ה־BRCA וחשוב שאבדק, ואכן גיליתי שגם אני נשאית”. לאחר סדרת הטיפולים הכימותרפיים, החליטה שרית לעשות כל שיכולה כדי למזער את הסיכון לחזרת המחלה, ועברה כריתה ושחזור מיד בתום הטיפולים. מאז עברו כבר 14 שנים, שבמהלכן ממשיכה במעקב במרפאת נשאיות אחת לשנה.

“על גמאני שמעתי כבר באחת מהפעמים הראשונות שישבתי מחוץ למשרד הרופאה, פגשתי שם במקרה את אחת מחברות הקהילה של גמאני שסיפרה לי על הקהילה והזמינה אותי להצטרף .הצטרפתי לקהילה ומה שהדהים אותי היה שלא משנה באיזו שעה נכנסתי לקבוצה, היא הייתה פעילה. בנות שיתפו מידע, מהחוויות הטובות וגם הפחות טובות. כשנכנסתי לניתוח למשל קיבלתי עצות מועילות מאוד ממי שכבר עברו את זה, למשל מה כדאי לקחת איתי לבית החולים שיעזור לי בזמן האשפוז, לאחר הניתוח ועוד. עם הזמן צורפתי  להיות מנהלת בקהילה וכאשר יפית חלתה היא הייתה מאוד דומיננטית  והצטרפה גם לניהול , עשינו חשיבה משותפת והחלטנו להפוך לעמותה. 

עם הזמן המעורבות שלי בקהילה העמיקה ומשם הגעתי לתפקיד שלי היום כמנהלת העמותה לצד יפית ומיה”.

כל חברה הופכת לחלק בלתי נפרד מהקהילה

‘גמאני’ החלה כקהילה תומכת למתמודדות עם סרטן שד, והפכה לעמותה: העמותה הישראלית לסרטנים נשיים (שד, שחלה, רחם וצוואר הרחם) “בעוד בסרטן שד, שהרבה מאוד נשים מתמודדות איתו, נמצא יותר במודעות, בסרטנים גניקולוגיים אחרים, המצב הוא אחר.  שמנו לעצמנו למטרה שהמודל הקהילתי־חברתי התומך של גמאני יתרחב ויהווה בית ותמיכה לכלל הסרטנים האחרים”, מספרת יפית.

ייחודה של עמותת ‘גמאני’ נגזר למעשה משמה, שכן כל אחת מהחברות בה לא רק מוצאת בה מקום לאוזן קשבת אלא גם הופכת לחלק מקהילה תומכת ומחזקת. “העקרון שנשמר כאן הוא שאין חכמה כבעלת ניסיון ושזר לא יבין זאת. הקהילה, שפעילה 24/7, מורכבת מהון נשי שמשתף ומרגש ונעזר. אנחנו נמצאות שם אחת בשביל השנייה הלכה למעשה. יש שם נשים מגילאים שונים, ממגזרים שונים, עמדות פוליטיות שונות, סטטוס משפחתי אחר, אבל לכולן אותה שותפות גורל, כולן חוות את אותו הדבר. מישהי יכולה להעלות שאלה, אם זה ‘מחר יש לי טיפול כימו, מה לעשות? מה אני צריכה?’ או ‘יש לי בחילה, מה עושים’ או ‘סיימתי את הטיפולים, אני בריאה ועדיין מרגישה מנותקת, זה נורמלי?’ ותוך זמן קצר תקבל הרבה תגובות ותוכל לבחור מתוכן מה מתאים לה. החברות שם מקבלות לגיטימציה לכל התחושות והרגשות שלהן. זה משהו שאפשר לקבל רק ממישהי שבאמת עברה את זה ויודעת בדיוק על מה את מדברת. הרבה פעמים כשהסביבה אומרת ‘יהיה בסדר’ ו’אל תדאגי’, התחושה היא שמקטינים את הרגש שלך, אבל כשמישהי שעברה את זה נמצאת שם בשבילך היא גם תדע מה נכון להגיד ומה לא”, מסבירה יפית.

פועלה של העמותה

מלבד הקהילה הווירטואלית, נוצרים קשרים אינטימיים בין הנשים בזכות אירועי גיבוש שונים של העמותה, הצגות, טיולים וקבוצות וואטסאפ אזוריות, שבמסגרתן מתקיימים גם מפגשים מפעם לפעם פנים אל פנים. ישנם כמובן גם שלל מיזמים שמקיימת העמותה, למשל ‘קמפוס גמאני’ שכולל ספרייה וירטואלית של הרצאות שניתנו על ידי רופאים ורופאות בכירים בנושאים מגוונים שנותנים מענה לצורכי הקהילה, כמו כירורגיית שד, פלסטיקה, הקרנות, פסיכולוגיה חיובית, התמודדות מול בני המשפחה ועוד.

אחד המיזמים המרשימים ביותר הוא ‘גמאני רצה’, שיזם עמרי פדהצור. “יש לנו 50 קבוצות ריצה המלוות על ידי מאמנים ומאמנות בהתנדבות, שנפגשות אחת לשבוע. הקבוצות האלו תורמות מאוד להרגשה הפיזית גם מעבר לספורט עצמו, זה תורם לדימוי גוף שלהן, לתחושת המסוגלות ובעצם לרווחה הנפשית והפיזית שלהן”, מספרת יפית. “נוצר שם הווי שבו גם נשים שאולי מרגישות קצת חלשות, שמגיעות עם הקרחת מהטיפולים, לא מרגישות שונות, הן לא חריגות”. קבוצות הריצה הללו משתתפות גם במרוצים, ובמסגרת ‘גמאני רצה’ קיבלה העמותה מלגה מהקריה האקדמית וינגייט שאפשרה למשתתפות שונות מקבוצות הריצה שנבחרו להפוך למאמנות ריצה בעצמן, והיום הן מאמנות בקבוצות של גמאני. “אנחנו מייצרות כאן מעגלים של נשים שנתרמו ותורמות גם היום”, מספרת יפית ומספרת על מיזמים נוספים כמו מיזם ‘גם אני בטבע’ שיזמה חברת קהילה הכוללת פעילויות של גינון טיפולי, וגמ”ח כפפות הקרח שיצרה חברה אחרת בקהילה, כפפות המסייעות לנשים במהלך טיפולים להימנע ממצב של נוירופתיה בידיים וברגליים. מי שניהלה את מיזם פאות בהשאלה הייתה יפית עצמה, שעשתה זאת בתחילה דרכה בקהילה מביתה שלה. במסגרת המיזם נשים המסיימות טיפולים יכולות לתרום את הפאות שלהן למאגר ונשים שזקוקות לפאה יכולות לשאול את הפאה ללא עלות. “בפאה שלי, לדוגמה, השתמשו שלוש נשים שונות, וכשהן מחלימות הן מחזירות את הפאות למאגר”, היא מספרת.

סרטן שד במציאות של מלחמה

מאז 7 באוקטובר, המציאות המשתנה השפיעה גם על פועלה של העמותה, שנחשפה להרבה סיפורים אישיים בצל המלחמה, אם של מטופלות שהתחילו טיפולים וברגע גם הפכו למפונות שנזקקו לסיוע בהסעות או מטופלות שהבעלים היו במילואים והיו זקוקות יותר מתמיד לעזרה ותמיכה נפשית מהעמותה, שפעלה לעשות את המיטב ולהעניק את המעטפת הרגשית הנדרשת. “זו גם המטרה שלנו”, אומרת שרית, להמשיך לעזור, לתמוך וגם לדאוג למי שחלתה וכיום כבר החלימה. כי גם הן זקוקות לתמיכה וסיוע. “זה שהחלמת מהמחלה לא אומר שאת אותו הבן אדם, את לא. ולכן מאוד חשוב גם לתת לקבוצת המחלימות את המעטפת הנדרשת לצד הנשים המטופלות”.

לסיכום מבקשת יפית לפנות לכל מי שמוצאת את עצמה מול המחלה הארורה, במסר ברור – את לא צריכה להיות לבד. “יש לנו קהילה עוצמתית, חזקה, תומכת ומחבקת של נשים שמבינות אותך בדיוק, מה את מרגישה ומה את חווה, ואנחנו מזמינות אותך להצטרף אלינו ולמיזמים השונים שלנו ולהיעזר”. 

התכנים המופיעים בעמוד זה נכתבו על ידי הכותבת על פי דעתה ונסיונה ואינם בגדר עצה רפואית, המלצה לטיפול רפואי, תחליף לשיקול דעת הרפואי או תחליף להתייעצות עם מומחה על בסיס אישי ופרטני. שירות לציבור, מוגש מטעם חברת MSD.
IL-NON-00761

סרטן שד

בין כאב לתקווה

אחרי שבטור הקודם סיפרה מיכל על הרגעים שבהם גילתה שהיא חולה בסרטן שד, הפעם היא כותבת לנו על החלק המאתגר – הטיפולים. כמעט חצי שנה של כאבים, חולשה ותחושות קשות שעברו עליה. היום היא יכולה לומר בלב שקט שכל הסבל היה שווה את הרגע שבו נמסר לה כי המחלה נעלמה, ובכל זאת היא מבקשת – תנו לי רגע להתאושש. | מיכל פסטין – מחלימה מסרטן שד.

שתפו

בדיעבד, כשאני יודעת שהסוף היה טוב, אין לי ספק שזה היה שווה את זה. אבל אחרי שגיליתי שיש לי סרטן שד וסיימתי את כל שלבי האבחון, התחילה תקופת טיפולים קשה. במשך חמישה־שישה חודשים טופלתי בטיפול משולב של כימותרפיה ואחר כך טיפול ביולוגי, ובמשך חמישה־שישה חודשים הרגשתי רע. זה הגיע בגלים, וכל פעם ידעתי מראש מתי זה יבוא. הייתי אומרת לעצמי – עוד יומיים ארגיש רע, ואחרי זה ארגיש טוב. כמה רע? כל שבוע במשך כמה ימים הייתי שוכבת במיטה בלי יכולת לקום, כל המערכות השתבשו, ולכל תופעת לוואי הייתי צריכה לקחת כדור אחר כדי לאזן את הגוף.

אחרי שבוע־שבועיים כבר לא יכולתי לבשל והעברתי את התפקיד לבעלי, ובהמשך נוספו אותן ארוחות מבורכות שקיבלנו הביתה ממקומות העבודה שלנו שעליהן סיפרתי בטור הקודם, ושהתקבלו בשמחה על ידי שלושת הילדים. סבלתי מבחילות, הקאות, חוש הטעם השתנה, החום עלה. אמרו לי שחום זו תגובה טובה לטיפול, הוא עוזר להעלים את הגידול. זו הייתה אמירה שהחזיקה אותי, כי ככל שהרגשתי רע יותר הרגשתי טוב. בדרך כלל אחרי שלושה או ארבעה ימים המצב השפר, אבל כבר באופק ראיתי את הסבב החדש. ומשבוע לשבוע ההרגשה החמירה וזה הלך ונעשה גרוע יותר. למדתי לנצל את הימים שבהם אני בסדר, יצאתי מהבית, ישבתי בבית קפה עם חברות – היה לי כבר שולחן קבוע. ניסיתי לנצל את הרגעים הטובים כמה שיותר, לפני הפעם הבאה שארגיש לא טוב. הימים האלה עזרו לי בדיעבד להעריך גם את הימים הלא טובים. כשכל הימים הם ימים טובים, את לא שמה לב לזה שטוב לך. השגרה שואבת וכבר לא מרגישים את ההרגשה הטובה של היום־יום.

ידעתי שאחרי כמה חודשים כאלה יגיע הניתוח להסרת הגידול. ובמשך חודשים הייתי מדמיינת מה יגיד הרופא. ואז הגיע הניתוח, והתחילה המתנה נוספת – לתוצאות. שם המתח עולה, ידעתי שאם אקבל תשובה שהסרטן עוד בגוף, ההתמודדות תהפוך למאתגרת עוד יותר. לשמחתי אחרי חמישה שבועות של מתח התקשרה אליי חברה שעובדת בבית החולים, שבחמישה שבועות האחרונים ריפרשה את עמוד התשובות כדי שלא אאלץ להמתין מעבר למה שצריך. מהצד השני של הקו שמעתי – “ישששש!” תוצאות הניתוח הראו העלמות מלאה של הגידול. ברגע אחד כל הפרספקטיבה השתנתה, זה לקח שישה חודשים קשים – אבל היה שווה את זה. כמה קשה? כבר לא נורא, תשכחו ממה שכתבתי בפסקה הקודמת – היה שווה. אחרי הניתוח עוד נדרשתי ל־15 ימים של הקרנות, והמשכתי עם הטיפול הביולוגי כמה שבועות נוספים, ובסך הכול אחרי עשרה חודשים של מאבק – סיימתי את שלב הטיפול – זה נגמר.

ללמוד איך לחיות עם חוסר ודאות

ואז הגיעה הנפילה. אחרי תקופה ארוכה מאוד שהחזקתי את עצמי, סוף כל סוף הרגשתי שאפשר להרפות, אבל הסביבה אמרה לי שלא, זה לא הזמן – עכשיו החיים ממשיכים, יאללה קדימה לעבודה ולילדים. האמת היא שזה כל מה שחיכיתי אליו,  לחזור לשגרה המעצבנת, לפקקים בדרך לעבודה, לבישולים, למקלחות, אבל לא יכולתי, עדיין לא הייתי מאה אחוז. הרגשתי 30%, אולי 40%  ממה שהייתי קודם, והייתי צריכה ללמוד איך להגיע לאט לאט ל־85%. הייתי צריכה לדעת גם מתי לעצור, ולהגיד לעצמי – את עדיין מתנשפת כשאת עולה במדרגות, אבל זה יעבור. מתי זה יעבור? אין לי מדד. ובאיזשהו מקום מכונן בי כל הזמן הפחד מהסטטיסטיקה, שעוד כמה שנים זה אולי יחזור. גם עם זה צריך ללמוד להתמודד, איך לחיות עם החרדה הזאת ולא לתת לה להשתלט על היום־יום. בניגוד לקושי הפיזי בכל החודשים הללו, שבהם סבלתי אבל ידעתי שבסוף זה ייגמר לכאן או לכאן, הפעם הכול הרבה יותר מעורפל. דמיינו ביוב שהמכסה שלו נפתח, ראיתם את כל הפסולת שזורמת בו, ועכשיו הוא נסגר, אבל תמיד יש בו סדק קטן שעלול לגרום לו להיפתח, ואתם צריכים ללמוד לחיות על המכסה של הביוב, לדעת מה זורם תחתיו ורק לקוות שיהיה בסדר ושהוא לא ייפתח שוב.

למזלי, לא הייתי צריכה לעבור את זה לבד. לעומת מחלות סרטן אחרות שבהן אין כל כך הרבה מודעות, סרטן השד הוא סרטן שכיח מאוד, ועם כל כך הרבה חולות בסרטן שד אפשרויות התמיכה מאוד גדולות, רק תבחרי עם מי להתייעץ – הכול מונח לפנייך. חולות בסרטן שד מקבלות תמיכה נפשית וחיבוק נשי מדהים. בכל שלב נפתח לך מעגל חברות חדש שבו נשים נוספות שנמצאות בשלב שלך, ולאורך הדרך את מכירה עוד ועוד חברות, וכשאת מחלימה את מתחילה ללוות נשים אחרות. פתאום את מגלה על עוד חברה שחלתה או מישהו בעבודה שאשתו אובחנה ואת עוברת את ‘מחזור הגיוס’ הבא, ומחזיקה לעוד נשים את היד ומחזירה להן את התקווה. 

דמיינו את הטוב

השנה גם התחלתי להתנדב בעמותת ‘אחת מתשע’ ולהרצות בארגונים כדי להעלות את המודעות. הזדמנות להיות בדיוק במקום שהציל את החיים שלי – והפעם בשביל נשים אחרות כשאני מסתכלת על הנשים שאני מלווה, מנקודת המבט שלי אני יודעת שקשה להן, אבל גם יש בי את הידיעה שיש טיפולים ושיש תקווה. אני אומרת לנשים – דמיינו את הדבר הטוב, את התוצאה הטובה, ואני עוברת שוב את כל התהליך הזה שאני עברתי בעצמי מהצד, רק בפרספקטיבה אחרת לגמרי
היום אני יודעת על בשרי כי דברים יכולים לקרות, וכדאי להיות מוכנים אליהם. כדאי לנהל שגרת בריאות, להקפיד על בדיקות הסקר, לדאוג לביטוח חיים. צריך להפסיק להתלבט ולהתחיל לעשות, כי אי אפשר לדעת מה יקרה מחר.

התכנים המופיעים בעמוד זה נכתבו על ידי הכותבת על פי דעתה ונסיונה ואינם בגדר עצה רפואית, המלצה לטיפול רפואי, תחליף לשיקול דעת הרפואי או תחליף להתייעצות עם מומחה על בסיס אישי ופרטני. מוגש כשירות לציבור מטעם חברת MSD.
IL-NON-00668

סרטן שד

עניין של תזמון

כשחודש המודעות לסרטן השד הגיע, מיכל (36), אם לשלושה ילדים ואשת קריירה, החליטה לא לקחת סיכון ולמרות גילה הצעיר ניגשה להיבדק וגילתה שהיא חולה. היום היא מספרת שזה קרה בדיוק מתי שהיה צריך לקרות, והיא ניגשה למשימה מתוך אמונה שלמה שהסוף של הסיפור הזה מוכרח להיות סוף טוב. | מיכל פסטין – מחלימה מסרטן שד

שתפו

אומרים שאין זמן נוח לחלות בסרטן, אבל בדיעבד, העיתוי היה מושלם. שנה קודם לכן ניגשתי לבדיקה בפעם הראשונה. במסגרת התפקיד שלי בעבודה במחלקת משאבי אנוש, כל שנה בחודש אוקטובר הייתי מעורבת בהזמנת פעילויות והרצאות לחודש המודעות לסרטן השד, כך שאת הנתונים הכרתי היטב. אומנם הייתי צעירה, אבל החלטתי שגם אני אגש להיבדק בצורה מסודרת, בדיקה שיצאה תקינה. שנה עברה, שוב הגיע אוקטובר והתלבטתי האם לקבוע תור. הרי אני עדיין צעירה, ואולי לא כל שנה צריך. כמה שבועות לאחר מכן, חברה שנבדקה בזכות חודש המודעות גילתה שהיא חולה וביקשה שאבדק גם. הסכמתי. ואז הגיע ההלם – משום מקום, רק בת 35, בלי רקע משפחתי, בלי נשאות למוטציה כזו או אחרת – גיליתי שאני חולה בסרטן השד. והעיתוי? אם הייתי מחכה חודש נוסף יכול להיות שזה כבר היה מאוחר מדי. הגידול כבר התפשט לבלוטות הלימפה, וזה היה ממש בדקה ה־91. חודשים ספורים קודם לכן הסתיים המחקר של אחת התרופות שקיבלתי, כך שלא הייתי צריכה להיכנס למחקר כדי לקבל אותה. ולא רק שיכולתי לקבל אותה, גם יכולתי לשלם עליה בזכות הביטוח הפרטי שהיה לי מהעבודה. באותם ימים הייתי אמורה גם להחליף עבודה, אבל החלטתי להישאר במקום העבודה שלי בשטראוס, ובדיעבד התברר שאם כבר לחלות – אז שם, בחברה הכי מכילה שיש. כמו שאמרתי – העיתוי היה מושלם.

תחילת המסע הייתה מלווה בשוק טוטאלי, שברון ואובדן של החיים שהיו לפני. במהלך הבדיקות עלה חשד לגרורה במוח. אני זוכרת שאמרתי לעצמי – ביום שבו אקבל את התוצאות העולם יכול להתפצל לשניים: עולם אחד הוא של מיכל שעתידה לוט בערפל, בעולם השני נמצאת מיכל שאובחנה בסרטן שד, אבל גילתה את זה בזמן והחיים שלה יכולים להימשך. הבדיקות הראו שאין גרורה והחלטתי שאם זה המסלול שהגעתי עליו, אני אסתכל עליו בצורה טובה, חיובית, כדי שאוכל להחזיק את עצמי ואת המשפחה – ואני אהיה בסדר. אמנם זו תהיה שנה קשה, אבל אפשר להילחם בדבר הזה. לפניי היו כמה חודשים של טיפול תרופתי עם תופעות לוואי לא פשוטות לפני שיכולתי לעבור ניתוח להסרת הגידול, החלטתי לגייס את הכוחות שצריך ולעבור את זה הכי טוב שאפשר.

שלב ההכנות – מי יבשל ואיך תראה הקרחת?

את הקרחת בחרתי לעשות במסיבה עם חברות. הופתעתי לגלות שלא אני המצאתי את הגלגל ושאפילו יש למנהג הזה שם – מסיבת ‘קרחנה’. הזמנתי את החברות, הן חיבקו ועטפו והיה הרבה מאוד בכי וצחוק. זה משהו שסימן עבורי את ההתחלה, שרתם את החברות למסע שלי, קישר בין כולן ונתן לכולנו הרבה כוח. התחושה הייתה שהולכים לדרך הזאת בצורה טובה. לילדים אנחנו מספרים הכול, מדברים ומשתפים, ולכן סיפרנו להם די בהתחלה מה עומד לקרות. חברה שהחלימה מסרטן מסוג אחר הציעה לי בתחילת הדרך לייצר מסגרת ברורה בבית, מי נמצא עם הילדים ומי מגיע איתי לטיפולים. הגדולה שלי הייתה אז בת שמונה, אחיה הצעיר בן שש והקטנה רק בת שנתיים. הבנתי שהדבר הכי נכון והגיוני עבורנו זה שבעלי, שפחות מסתדר במיון אבל מצוין עם הילדים, יחד עם אמא שלי, ישמרו על הילדים ואבא שלי והאחים ילוו אותי בטיפולים עצמם.

נושא הנראות היה לי קשה במיוחד. כביכול הוא השולי ביותר, אבל נראות של חולת סרטן הפחידה אותי. אבל דווקא מהשיער, נושא שלהרבה נשים קשה מאוד, היה לי פחות קשה להיפרד ולא הייתי מחוברת אליו במיוחד לפני. מחוץ לבית הלכתי עם כיסוי ראש. כמי שבין כה וכה מגיעה מהציבור הדתי, זה לא היה מראה חריג במיוחד ולסביבה היה די טבעי לראות אותי ככה. עם הילדים היה חשש, מה יקרה כשאמא תסתובב עם קרחת בבית? הילדים ייבהלו? אולי הגדולה לא תרגיש בנוח להביא חברות? בסופו של דבר, כשהקרחת הגיעה, המתח דווקא ירד ואני הרשתי לעצמי להסתובב חופשי, באישורה של ביתי כמובן. בשלב מסוים שמתי לב שהבן שלי הסיר לדמויות ה’פליימוביל’ שלו את השיער, אבל רק לדמויות של הבנות הגדולות. כששאלתי אותו למה, הוא ענה בטבעיות – כי לאימהות יש קרחת.

ראיתי את תמונת הניצחון

כבר אחרי שבוע־שבועיים מתחילת הטיפולים לא יכולתי לבשל. למזלי, פעמיים בשבוע היינו מקבלים ארוחות שחברות מבית הכנסת היו מכינות וארוחת שבת שקיבלנו מהעבודה של בעלי. הוא מנהל בית ספר ובכל שבת הייתה תורנות של צוות אחר. בבית הייתה תחרות – של מי המרק טעים יותר? של צוות אנגלית או מתמטיקה? מבחינת הילדים זה היה סוג של חוויה. גם משטראוס קיבלנו תמיכה והפתעות הביתה, והם שמחו שאמא משחררת מתוקים חופשי. בתוך כל המאבק במלחמה, שמחתי שיש גם חוויה טובה לילדים, שזכו למעטפת הזו.

ועדיין, היה לי קשה עם השינוי בתפקידים, הרגשתי שהזהות שלי נמחקת. רגע אחד את אמא לשלושה ילדים וקריירה ורגע אחרי זה הכול נעלם. הבנתי שלפחות חצי שנה אני לא אוכל לתפקד, אבל אני כן אוכל להמשיך לעבוד. גם כאן התזמון שיחק לטובה. היינו בתקופה הראשונה שלאחר הקורונה, כשכולם כבר התרגלו לעבודה מהבית ובזומים ולכן היה לי ברור שאוכל להמשיך לעבוד גם מהמיטה, מההמתנה בתור לרופא או מהאשפוז. ככה יכולתי להיות לא רק – מיכל חולת הסרטן, אלא גם מיכל ממשאבי אנוש, זו שמתייעצים איתה וזו שמביאה תוצרים. זה המקום שבו יכולתי להיות פרודוקטיבית, כי בבית לא יכולתי, שם התפקיד היחיד שלי היה לשים כביסה במכונה ולהעביר למייבש.

המסע לא היה פשוט, ועליו אני גם אספר בטור הבא, אבל אגלה שהסוף היה טוב. איך עברתי את זה? אומרים שמי שיש לו את ה’בשביל מה’ יכול לשאת כל ‘איך’. ה’בשביל מה’ שלי היה אותה תמונת ניצחון, היא הצליחה להחזיק אותי לאורך כל הדרך. בסופו של דבר ידעתי שזה לא תלוי בי, קיבלתי את כל הטיפולים ועשיתי את מה שיכולתי. זה לא באמת בידיים שלנו. אבל הייתה לי אמונה שהחזקתי בה כל הזמן – שבסוף יהיה טוב.

בין הרגע שבו התבשרתי כי אני חולה ועד לאותה תמונת ניצחון עברה כמעט שנה. בטור הבא אספר על אותה שנה מאתגרת, על ההתמודדות עם הכאב והחולשה וגם על הרגע המרגש שבו קיבלתי את הבשורה הטובה מכל.

התכנים המופיעים בעמוד זה נכתבו על ידי הכותבת על פי דעתה ונסיונה ואינם בגדר עצה רפואית, המלצה לטיפול רפואי, תחליף לשיקול דעת הרפואי או תחליף להתייעצות עם מומחה על בסיס אישי ופרטני. מוגש כשירות לציבור מטעם חברת MSD.
IL-NON-00667

סרטן עור

להיראות קול – להישאר מוגנים

בחום הישראלי קשה שלא ללבוש קצר אבל ככל שהעור חשוף יותר הסיכוי להתפתחות של אחד מסרטני העור עולה. בלוגרית האופנה יאנה דרום עם פתרונות אופנתיים.

שתפו

בחום הישראלי נדמה שאין תחליף למכנסיים קצרים ולגופיות, ומצד שני – ככל שהעור חשוף יותר הסיכוי להתפתחות של אחד מסרטני העור עולה. מה עושים? בלוגרית האופנה יאנה דרום עם כמה פתרונות אופנתיים במיוחד שיעזרו לכם להעביר את הקיץ בבטיחות ובמלוא הסטייל.

אנשים שחולים או שהחלימו מסרטן, ולא רק מסרטן העור מסוג מלנומה, מונחים על ידי הרופאים שלהם לא להיחשף לשמש בזמן הטיפולים ולאחריהם – ואלה מודעים ונזהרים. לעומתם, אנשים בריאים נוטים להישמר מפני קרני ה־UV המזיקות רק כשהם בים או בבריכה, אבל שוכחים את הרגעים הקטנים של חשיפה לשמש בקפיצה לסופר, ישיבה בבית קפה או יציאה לריצה, רגעים שמצטברים לכדי נזק מתמשך.

בישראל נדמה שהקיץ נמשך הרבה יותר משלושה חודשים, בטח בשנים האחרונות, ולכן דווקא אצלנו קיים צורך מוגבר להגנה על גופנו מפני נזקי קרינת השמש. מצד שני, כל כך חם, שבעונה החמה אנשים נוטים להסתפק בגופייה ובמכנסיים קצרים. טבעי שרובנו לא נרגיש בנוח ללבוש מכנסיים ארוכים בזמן חמסין, אבל חשוב לזכור שמודעות יכולה להציל חיים, ואפילו אפשר ליישב את הניגודים. “אני מאמינה שבן אדם צריך להרגיש טוב עם עצמו”, אומרת יאנה דרום, שבמקביל להיותה בלוגרית אופנה, יזמית ובעלים של ‘יאנה פאשן’, חנויות אופנה לנשים המתמודדות עם סרטן שד,  היא גם מרצה ומחברת רב המכר המדריך לשמחת חיים. 

“אם אנחנו בוחרים מה ללבוש כדי להישמר מפני השמש ומרגישים שזו בחירה חכמה אך לא בהכרח כזו שמחמיאה לנו, יש פתרונות, ואפשר למצוא את האיזון בין הגנה על הגוף לבין להיות שלמים עם הבחירות האופנתיות שלנו”.

דרום, שהחלימה בעצמה מסרטן השד למעלה מעשור, גילתה שאין פתרונות לנשים מחלימות בתחום ההלבשה התחתונה ובגדי הים. “הבנתי שאני צריכה לשנות את סגנון הלבוש שלי בצורה שתהיה גם אופנתית וגם תסתיר את ההבדל בין השדיים”, היא אומרת. בעקבות התובנות החדשות, דרום למדה סטיילינג ואופנה, פתחה את העסק שלה ‘יאנה פאשן’ ומעבירה הרצאות לגברים ולנשים בנושא “איך לגדל שמחת חיים” שיצרה בעצמה.

על פי דרום, מומלץ לחשוב מחדש על הדרך שבה אנחנו מתלבשים בחודשים החמים ולהבין שהלבוש שלנו הוא גם ביטוי אישי וגם אמצעי הגנה על העור. הנה כמה טיפים על פי דרום לסטיילינג שהוא גם קליל, גם אוורירי וגם מספק הגנה גבוהה לגוף.

סיפור כיסוי

את הידיים והרגליים חשוב לכסות ביום־יום ולבחור במכנסיים ארוכים וחולצות עם שרוולים ארוכים מבדים קלילים, נוחים ואופנתיים. רצוי גם לא ללבוש מחשוף עמוק מדי שיוצר שטח פנים גדול להיווצרות כתמי פיגמנטציה ונקודות חן כתוצאה מחשיפה לשמש. הבחירה העדיפה היא חולצות עם מִפתח עגול ולא רחב, שצמוד יחסית לצוואר. דרום ממליצה לאמץ את שיטת הבצל: הקו המנחה בבניית ההופעה היומית הוא לבישת חלק עליון שאפשר לפשוט כשנכנסים למבנה סגור, ממש כמו שמקלפים את קליפות הבצל. כך לא תישארו בבגדים ארוכים כאשר זה לא הכרחי.

מה בארון?

מבין פרטי הלבוש המומלצים לקיץ בטוח הוא הקימונו, מעין עליונית בעלת שרוולים הרחבים שמאפשר לרוח לצנן את הגוף. בחרו קימונו מבדים קלילים ונושמים וצבעים חיים שיקפיצו כל לוק סטנדרטי. עוד פריט מומלץ הוא חולצה מכופתרת. לא חשוב אם בחרתן בחולצה מכופתרת נשית או כזו שהושאלה מבן הזוג, מדובר בעליונית מצוינת לחודשי הקיץ. הקפידו על גזרה רחבה שהיא ‘לוס’ על הגוף. ניתן לקשור את שולי הבד קרוב לבטן או ללכת על גרסה פתוחה, מבלי לכפתר את החולצה. קיפול קל של השרוולים יוסיף שיק להופעה ויחמיא לגוף.

נסו גם את לוק ה’אוברסייז’, שמאפשר אוורור ונוחות בלי לוותר על סטייל. טי שרט או כל חולצה מבד בהיר ונושם שגדולה עליכם בכמה מידות, תעבוד נפלא על מבני גוף שונים. תוכלו לשדך לה מכנסיים צמודים יותר כדי להבליט את הניגודיות או ללכת על לוק שלם של אוברסייז עם מכנסיים רחבים. אגב, מי שמוותר על מכנסיים קצרים כדי להגן על עצמו מהחשיפה לשמש יכול ליהנות משלל גזרות רחבות מבדים רכים ונשפכים שמעניקים תחושה טובה יותר מג’ינס. לחובבות השמלות, בחרו בשמלות מידי או מקסי לא צמודות עם שרוול קצר (לפחות), וספקו הגנה נוספת לאזורים החשופים שלכן באמצעות מריחת קרם הגנה. שמלות מספקות אוורור מקסימלי ותחושה קלילה ונוחה למשך כל היום.

בעונות המעבר, כשמזג האוויר לא ממש חם, אנחנו יותר עטופים ומוגנים. ההמלצה לחודשי המעבר היא שימוש בעליוניות שניתן ללבוש ולפשוט לפי שינויי הטמפרטורות. בין האפשרויות המובילות: ז’קט מחויט ליציאה למשרד, ז’קט ג’ינס ליציאה קלילה מהבית וסווטשירט מגניב מעל חולצה או גופייה למראה ספורטיבי.

מבחן בד

סוג הבד שממנו עשוי הבגד משפיע על מידת ההגנה שלו מפני השמש. מצד אחד, בדים ארוגים בצפיפות, כמו ג’ינס, צמר או בדים מסיבים סינתטיים, מגנים יותר על הגוף מנזקי השמש מאשר בדים שקופים, דקים או כאלו שארוגים ברפיון ומחוררים (הדרך הפשוטה לגלות אם הבגד שלכם מספק הגנה מקרני השמש היא להצמיד אותו לאור ולראות אם הוא חודר דרכו) מצד שני, הבדים החמים האלו ממש לא רלוונטיים לקיץ הישראלי. מה עושים? במקרים כאלו, ההמלצה היא שכל כיסוי עדיף על העדר כיסוי. בחרו בדים נושמים מסיבים טבעיים כמו כותנה, פשתן או משי וודאו שהתחושה על הגוף היא נוחה ולא כבדה. תוכלו ליהנות גם מיתרונות בד ויסקוזה שלא נצמד לגוף. באופן כללי העדיפו גזרות גדולות ממידתכם שלא נדבקות לעור בלחות הגבוהה. זכרו גם שצבעים כהים קולטים יותר חום, ולכן מומלץ לבחור בגוונים בהירים שמחמיאים לגוון העור שלכם – בעיקר בחלק העליון. אם אתם חובבי ים, כדאי לבחור בבגד ים עם שרוולים ארוכים מבד מסנן קרינה. הקפידו על כובע רחב שוליים בחוף ובכל יציאה מהבית. ולא לשכוח להימרח היטב בקרם הגנה.

יאנה דרום יזמית מרצה ומחברת רב המכר “המדריך לשמחת חיים”: לעמוד האינסטגרם | לעמוד הפייסבוק

התכנים המופיעים במאמר זה נכתבו על ידי גב’ יאנה דרום על פי דעתה ונסיונה ואינם בגדר עצה רפואית, המלצה לטיפול רפואי, תחליף לשיקול דעת הרפואי או תחליף להתייעצות עם מומחה על בסיס אישי ופרטני. בכל שאלה או תהיה אישית, יש להיוועץ באנשי מקצוע הרלונטיים.
שירות לציבור, מוגש מטעם חברת  MSD
IL-NON-01339

סרטן עור

סימני דרך: על צלקות המלנומה

צלקת המלנומה שנותרת לאחר הסרת הגידול מהגוף מעידה על המסע שעבר המטופל מרגע האבחנה וגם על הדילמות והאתגרים העתידיים לבוא בעקבותיה. ליאת שיש־מרקוביץ, פסיכולוגית רפואית מומחית, על ההתמודדות הרגשית של חולי מלנומה לאחר הניתוח.

שתפו

כל מטופל מגיע עם הסיפור האישי שלו, ההתמודדות הייחודית עם הסרטן שעימו הוא מתמודד כרגע או שהחלים ממנו ועם הצלקת או הצלקות שנותרו. עוד לפני הניתוח שומעים בחדר הטיפולים מגוון תגובות שנעות בין: “לא אכפת לי מהצלקת, שהסרטן הזה רק יהיה כבר בחוץ” או “הכי חשוב לי שלא תישאר צלקת”. לרוב כשכבר אין  סכנה ממשית לחיים והם לכאורה חזרו לשגרה, שאלות הקשורות לאיכות החיים מתחילות לצוף. אלה כוללות  עיסוק במה שעבר על האדם וגופו, מקומה של המחלה בחייו, שאלות על דימוי עצמי ועל דימוי הגוף, ואיך ממשיכים הלאה עם מה שהיה ועם מה שנשאר. הנה כמה היבטים שעולים ביחס לצלקת.

לכל צלקת יש סיפור משלה. כל צלקת היא הזיכרון שהיא מעוררת והחוויה הרגשית שנבנתה סביבה. זו יכולה להיות הפעם ההיא, כשהיית בן שמונה וקפצת ממגלשה כי רצית להראות לכולם כמה אתה אמיץ. זה יכול להיות סיפור מהטיול בצפון בכיתה י”ב כשירדתם בנחל והחלקת – ואיזו פדיחה זו הייתה מול כולם. האירוע היה ונגמר והצלקת נותרה כעדות חיה למה שהתרחש. ומה על הצלקת של המלנומה? אותו גידול סרטני שהוסר מהגוף בניתוח, אבל הותיר אחריו סימן: סימן גדול או קטן, גלוי או סמוי, מגרד ומציק או שאינו מורגש. את הצלקת אפשר יהיה אולי להקטין או לטשטש, אבל לא בהכרח להעלים מהגוף. לא אותה ולא את הסרטן שגרם לה מלכתחילה.

“בכל פעם שאני רואה את הצלקת אני נזכרת, אני לא יכולה לשכוח”

הצלקת משאירה את החוויה ואת הפגיעות שנלוות לה במודעות. בכל פעם שאני מסתכלת במראה, מתקלחת או מתלבשת אני נזכרת בסרטן שהיה לי, בתקופה הלא פשוטה שעברתי, כמו עננה שמרחפת מעל כל הזמן. מתעוררים פחדים שקשורים לחוסר שליטה, האם זה יחזור? האם יהיו עוד נגעים? או אולי – כשאני רואה את הצלקת אני נזכר שאני בריא עכשיו לעומת איפה שהייתי קודם? “אני בריא עם קבלות”. הסרטן כבר לא בגוף שלי, הצלקת היא ביטוי לחוסן שלי וליכולת שלי לעבור תקופות קשות. הזיכרון שעולה אל מול הצלקת ומידת המצוקה שמתעוררת קשורה גם לזמן שעבר, ליכולת לתפוס מרחק ולמידת העיבוד שעשה האדם לחוויה שעבר.

“אני שמח שהסרטן בחוץ, אבל אני מתבייש בצלקת”

 מחלת הסרטן יוצרת שינויים פנימיים בחיים ובזהות במעבר מבריא לחולה ובחזרה, בתוכניות לעתיד ובקשרים המשפחתיים. הניתוח להסרת המלנומה יוצר גם שינוי חיצוני פיזי בגוף שגם אליו, כתלות במיקומו וביחס של האדם לאיבר המצולק, צריך להתרגל ולהסתגל. ולא. לא רק הצלקות שבפנים או במקומות גלויים הן אלו שמעוררות מצוקה. אנשים מספרים על מצוקה, בושה, הימנעות מחשיפה וקשיים ביצירת אינטימיות, גם אם הצלקות הן במקום נסתר.

“הצלקת מושכת תשומת לב”

העובדה שהצלקת חיצונית ובולטת מעוררת מבטים ושאלות מהסביבה. מצד אחד אנשים מספרים שהצלקת מנכיחה ומזכירה גם לסובבים אותם את זה שהם חלו, שהם עברו ואולי עודם עוברים טיפולים רפואיים, בדיקות ומעקבים שסביר להניח שהם עוד מתמודדים עם פחדים למרות שהגידול הוסר. הצלקת יכולה לפתוח שיח קרוב על מה שהאדם חווה, וזו חוויה מאד משמעותית לאדם שאף על פי ש”זהו נגמר, אפשר לחזור לשגרה”, עדיין יש התייחסות והכרה למה שעבר עליו.

מצד שני אנשים מדברים גם על חודרנות ואיבוד שליטה על הפרטיות שלהם, הכול גלוי – ‘על השולחן’. הם נשאלים שאלות ברגעים לא צפויים, כשהם לא רוצים כרגע או בכלל לענות עליהן. כל שאלה כזו מעוררת מחדש את הזיכרון. העובדה שהאדם לא הוא זה שבחר אם ומתי להעלות את הנושא יכולה להיות מציפה מאוד. לוקח זמן עד שמוצאים את הדרך להתייחס לשאלות מהסוג הזה. אנשים מספרים על הקונפליקט שמתחולל בתוכם (וגם מושמע לא מעט  בסביבה) ברוח של: “זו רק צלקת, החלמת מסרטן ודווקא מהצלקת אתה עושה סיפור?”

אלא שהצלקת לפעמים היא הסיפור – סיפור שמסופר על הגוף וחושף את מה שעבר על האדם, מזכיר לו את שרצה או לא רצה לשכוח, את שרצה או לא רצה להשמיע. והשאלה היא איזה מקום נותנים לסיפור הזה על הבמה של חיינו, איך מספרים אותו, ועד כמה הוא מפריע לנו לתפקד ולחיות חיים מלאים. מה יאפשר לנו לחיות בשלום עם עצמנו, עם הדברים בנו שאנחנו אוהבים ובעיקר עם אלו שלא? הפתרון טמון ברעיון של קצת להסתכל, אבל גם קצת לא להסתכל על עצמנו. הצלקת אולי מושכת את המבט, אבל חשוב מאד לזכור גם להרחיב את המבט ממנה והלאה.

---

התכנים המופיעים בעמוד זה נכתבו על ידי הכותבת על פי דעתה ונסיונה ואינם בגדר עצה רפואית, המלצה לטיפול רפואי, תחליף לשיקול דעת הרפואי או תחליף להתייעצות עם מומחה על בסיס אישי ופרטני. מוגש כשירות לציבור מטעם חברת MSD.
IL-NON-00735

---

סרטן עור

מנכ”לית העמותה שקוראת לכולנו – עשו הכול כדי לא להיכנס לסטטיסטיקה

המחלה הממארת הנפוצה ביותר בישראל היא סרטן העור. ענבל כהן־תובל, על הפעילות להעלאת המודעות, התמיכה בחולים בימי המלחמה וגם הרגע שבו פגשה את המחלה במקום הכי קרוב אליה.

שתפו

בישראל מאובחנים בכל חודש אלף חולים וחולות חדשים עם סרטן עור על סוגיו השונים, מחלה שב־90% מהמקרים נוצרת כתוצאה מחשיפה לא מבוקרת לשמש, כך מספרת ענבל כהן־תובל, מנכ”לית העמותה הישראלית לסרטן העור. העמותה, שהוקמה לפני כתשע שנים, מספקת בית חם לחולי מלנומה וסרטני עור אחרים. “העמותה הוקמה על ידי חדווה גונן, ביוכימיאית שעבדה במעבדות המחקר של פרופסור אהרון צ’חנובר, וחלתה במלנומה בשלב ארבע. כשחלתה נאמר לה שיש לה כמה חודשים לחיות, אלא שחדווה עוד איתנו, פועלת בכל המרץ”, מספרת כהן־תובל. “העמותה עוסקת בתמיכה לחולים ולחולות, במתן מענה ומידע ובשינוי מדיניות שקשורה בסרטן העור”.

איך משנים מדיניות?

“המטרה היא להעלות את המודעות למחלה ולהתנהלות נכונה למניעה. בניגוד למחלות אחרות, את המחלה הזו אפשר למנוע. 90% מהחולים חולים בגלל חשיפה לא מבוקרת לשמש, וזה משהו שאנחנו יכולים לשנות אותו אם הוא יתנהל נכון. בשנתיים האחרונות אנחנו מקדמים עם משרד הבריאות את התוכנית הלאומית למניעת סרטן העור, אנחנו מקיימים ימי מודעות בחברות וארגונים שונים, פיתחנו לומדה בשיתוף המוסד לבטיחות וגיהות עבור עובדים החשופים לשמש, אנחנו מקיימים הרצאות בכל הארץ וגם תוכנית בשם ‘בדיקה ניידת’, שבה אנחנו מגיעים לחברות ולארגונים בליווי רופא או רופאת עור שבה העובדות.ים עוברות.ים בדיקת עור מקיפה של הגוף. רובם של האנשים שאנחנו מגיעים אליהם מסתכלים עלינו בשוק ולא יודעים על קיומה של בדיקה כזו, ובסופו של דבר למעלה מ־20% מאלו שנבדקו מופנים להמשך טיפול”.

זה מפתיע לאור העובדה שאנחנו חיים במדינה שטופת שמש. נדמה שאמורה להיות מודעות גבוהה יותר בארץ.

“הבעיה היא שעבור רבים מאיתנו, שמש או סרטן עור מתקשרים לים, ושם זה מתחיל ונגמר. אנחנו לא מסתכלים על שאר הדברים. רוב האנשים לא נבדקים לפני שהם יוצאים לטיולים ממושכים, הורים לא מורחים את הילדים בבוקר לפני שהם יוצאים לבית הספר ולא מנחים אותם להימרח כל שעתיים. אנשים לא נמרחים כשהם יושבים ברכב, ובסוף אנחנו רואים את נזקי השמש שיש בנהגים. מצד אחד אנחנו נמצאים באזור שטוף שמש ומצד שני, חיים כאן אנשים שעלו ממדינות מרחבי העולם, הרבה מהם בעלי עור בהיר מאוד, ולכן אנחנו צריכים להתנהל אחרת לעומת השכנות שלנו. לאלו מתווספים גם גורמים אחרים, כמו למשל טרנד של טיקטוק שהופיע לאחרונה שבו בני נוער בודקים באתר השירות המטאורולוגי את אינדקס הקרינה, שנועד כמובן לסייע לנו להבין מתי לא לצאת מהבית, אלא שהם בודקים מהן השעות שבהם יצליחו להשתזף יותר בזמן קצר יותר. בסופו של דבר ב־90% מהמקרים המחלה נגרמת מחשיפה לא מבוקרת לשמש. בכל פעם שאני נחשפת לשמש, העור שלי משנה את צבעו וזה אומר שהוא נמצא במתקפה. הוא זיהה שמישהו מתקיף אותו הוא מנסה להגן על עצמו דרך כך שהוא כאילו עוטה עליו מעין ‘שריון’. אלא שכמו במלחמה, העור נעשה מותש ממלחמה למלחמה. בסוף מספיקים שלוש או ארבע פעמים שבהם אנחנו ‘נשרפים’ בגלל חשיפה לא מבוקרת לשמש כדי שנכנס לסטטיסטיקה”.

כשצחוק הגורל מכה

כהן־תובל, עוד מעט בת 42, מתגוררת בצור יצחק ואימא לשלושה ילדים, החלה לנהל את העמותה הישראלית לסרטן העור לפני מספר שנים. כשנה וחצי לתוך התפקיד גילתה להפתעתה כי לא אחר מאשר אביה חלה בסרטן העור. “לקח לנו הרבה זמן להבין מה יש לו. זה התחיל בתקופת הקורונה. הוא התלונן על כאבים חזקים מאחורי הראש באזור העורף והופיעה שם נפיחות. חשבנו שאולי הוא פיתח רגישות לגומיות של המסכות שכולנו נדרשנו להן אז. הכאב כל כך הפריע לו עד כדי כל שהוא לא הצליח לישון בלילה, אבל גם אחרי שהקפיד במשך שעות וימים לא לענוד את המסכה, הכאבים לא עברו. הוא התחיל בסדרת בדיקות, עבר מרופא לרופא, וכל אחד אמר שזו דלקת אחרת ונתן לו אנטיביוטיקה. במשך חודש וחצי הוא לקח 3–4 סבבים של אנטיביוטיקה. בשלב הזה משהו נראה היה לי לא תקין. הדעה הרווחת בציבור שסרטן זה לא כואב, ואם זה כואב לך זה כנראה לא סרטן. אבל בתור מי שנמצאת בתחום, אני יודעת שזה לא נכון. כל הזמן הזה קינן בי הרעיון שאם כל האנטיביוטיקה בעולם לא מצליחה לעצור את זה אז זה לא דלקת, ויש שם כנראה משהו עמוק יותר. התחלתי לחשוב שזה גידול והחלטתי לשלוח אותו לאונקולוג מומחה ראש צוואר. בבוקר שבו הגיעה הביופסיה הייתי אמורה לצאת לפגישות הראשונות שלי בכנסת לגבי התוכנית הלאומית. אני לא אשכח את היום הזה. כבר עמדתי לצאת מהבית ואימא שלי התקשרה אליי ואמרה לי שזה סרטן. ביקשתי ממנה שמייד תשלח לי את הסיכום הרפואי כדי שאוכל כמה שיותר מהר להבין במה מדובר ואדע לאיזה מהקולגות שלי לפנות. בינתיים כבר התקשרתי לחברה שתחבר אותי לעמותה של גידולי מוח ובאותו הזמן קיבלתי בוואטסאפ את הצילום מאימא שלי, ואני רואה שכתוב בסיכום Squamous Cell Carcinoma, סרטן העור של תאי הקשקש, ואני לא הבנתי מי צוחק עליי ולמה”.

העובדה שיש לך את הידע והכלים איך להתמודד עם המחלה הזו עזרו לך להתמודד עם הבשורה?

“מצד אחד, ידעתי מה לעשות ולא הייתי צריכה להתחיל לחפש מישהו שיכווין אותנו, מצד שני המצב שלו היה גרוע מאוד, וכשישבתי מול הרופא והוא אמר שהסרטן לא נתיח, כי הסרטן מפושט והאזור בעייתי מאוד, הבנתי שזה אומר שיש רק אופציה טיפולית אחת. הבנתי את מה שההורים שלי לא כל כך הבינו, שזה הזמן להתחיל להתפלל שהטיפול יצליח. ש־50% אומנם מחלימים אבל יש 50% אחרים שעבורם אין עוד אופציה. למזלנו הטיפול השפיע והיום הוא כבר שנתיים בטיפול”.

הסיפור של אבא שלך השפיע על הדרך שבה את מנהלת את העמותה?

“מאז שאבא שלי חלה אני חובשת שני כובעים, מצד אחד מנכ”לית העמותה ומצד שני כמטפלת בבן משפחה (Care Giver; בני משפחה המטפלים בבני משפחה חולים). הצורך לתמוך באבא שלי ולראות את ההתמודדות של אימא שלי שפך אור אחר על הנושא הזה, ובסופו של דבר זה חיזק את הפעילויות של העמותה לכיוונים מסוימים ואנחנו הולכים ומתמקצעים יותר ויותר בעולמות האלו, למשל יש לנו תוכנית של מלוות ומלווים, שהם למעשה חולות וחולים שהחלימו ועברו הכשרה מדויקת וספציפית לליווי של חולות וחולים חדשים”.

להתמודד עם סרטן בזמן מלחמה

אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה שפוקדת אותנו כבר שבועות ארוכים הביאו להתמודדויות חדשות בעמותה. “בהתחלה נראה היה שכולם לקחו צעד אחורה. אם עד אז השיח שלנו עם המטופלים מול העמותה ובתוך הקהילות השונות היה עירני מאוד, בשלושה השבועות הראשונים נראה היה שנכנסו למעין קפאון. כשהבנו שמשהו קורה והמטופלים לא יוצרים קשר איתנו, התחלנו לדאוג”

ממה דאגתם?

“דאגנו שאנשים לא מגיעים לקבל את הטיפול שלהם. התחלנו להרים טלפונים לבתי החולים כדי לבדוק מה קורה שם, והבנו שמה שדאגנו שיקרה קרה. באופן גורף אנשים במשך שלושה שבועות לא יצאו מהבית. התחושה הכללית הייתה הרבה יותר הישרדותית. אנשים אמרו לעצמם ‘אוקי, אז יש לי סרטן, אבל יש מצב שבעוד חמש דקות אני מת, אז למה להתעסק בזה?’. בשלושת השבועות האלו התחלנו בעבודה אינטנסיבית מאוד לפנות בכל פלטפורמה אפשרית למטופלים כשהמסר הוא – אנחנו פה, אנחנו מחכים לכם, בבתי החולים מחכים לכם, פנו אלינו. ואחרי שלושה שבועות הם באמת התחילו לחזור, ומהרגע הזה הכול היה קשה יותר. המצבים הרגשיים היו הרבה יותר חמורים, המעטפת המשפחתית החלה להיסדק, היו מטופלים שפונו מבתיהם, והדברים האלו השפיעו עליהם מאוד”.

המסר של כהן־תובל, ‘אנחנו כאן’ מופנה למטופלים לא רק בימי מלחמה אלא 365 ימים בשנה. “לנפש שלנו יש כוח גדול מאוד בהחלמה. בן אדם, מעבר לטיפול רפואי שהוא מקבל, צריך להרגיש שיש מי שמקשיב לו, שיש מי שרואה אותו, הוא צריך להבין את הדברים שעוברים עליו ושהוא בעצמו מבין את הסימפטומים ושיש מענה לסימפטומים שחלים עליו, כל הדברים האלו הם האל”ף בי”ת שלנו בעמותה. אנחנו רואים את המטופלים, אנחנו האוזן הקשבת שלהם ואנחנו מספקים להם גם את כל המידע שהם צריכים – לדעת מה יש להם, לדעת מה האופציות הטיפוליות שלהם ולשלוט בניהול המחלה שלהם. זה נותן להם הרבה כוח להמשיך. אני מבקשת מהמטופלים, פנו אלינו, אנחנו פה כדי לצעוד אתכם בדרך הזאת יד ביד עד ההחלמה ולעזור לכם בכל מה שצריך בדרך. יש לנו את הידע, יש לנו את הניסיון, יש לנו את המקצועיות”.

התכנים המופיעים בעמוד זה נכתבו על ידי הכותבת על פי דעתה ונסיונה ואינם בגדר עצה רפואית, המלצה לטיפול רפואי, תחליף לשיקול דעת הרפואי או תחליף להתייעצות עם מומחה על בסיס אישי ופרטני. מוגש כשירות לציבור מטעם חברת MSD.